בנם של ויויאן ויוסף. נולד ביום י"ז בטבת תשכ"ד (2.1.1964) בעפולה. אח של אלי, אירית וגולן.

יגאל גדל והתחנך בעפולה. למד בבית ספר יסודי באזור מגוריו והמשיך ללימודי חטיבה ותיכון ב"אורט עפולה".

נער חכם, חברותי ואהוב. ספורטאי חובב, נהג לשחק כדורסל בשעות הפנאי והיה חבר בליגת הנוער בעיר.

עם גיוסו לצה"ל שובץ לשירות בחיל השריון. עבר הכשרה מתאימה לתפקיד טען בטנק והוצב בחטיבה 188 בפיקוד צפון. מלא מוטיבציה ומסור, ביצע משימותיו נאמנה. נהנה מאוד מההווי הצבאי והחברתי ביחידה.

בתום שירותו הסדיר, עבד בעבודות מזדמנות שונות.

לאחר תקופה באזרחות החליט לחזור לשירות קבע והתגייס לחיל השלישות (כיום – חיל משאבי אנוש). שובץ לקורס רס"רי (רב-סמל ראשון) משמעת (נגד משמעת) ובסיומו הוצב במחוז צפון בפיקוד העורף בנצרת. "היה מאוד מוכשר בתחומו" סיפרו אוהביו, "שימש כאב לחיילים, מעורב בחייהם האישיים. הצבא והתרומה למדינה היו בראש סדר העדיפויות שלו. בשלב מסוים רצה לצאת לקצונה אך המפקדים שלו לא רצו לשחרר אותו ורצו שיישאר בבסיס ולכן זה נדחה".

בשנת 1988 נישא לליהי, אותה הכיר בזמן שירותה בבסיס בנצרת. האהבה בין השניים פרחה והם נהנו מזוגיות תומכת ואוהבת. במרוצת השנים נולדו להם שתי בנות – קארין וסתיו. יגאל היה איש משפחה מסור ואב אוהב לבנותיו. מעורב ודומיננטי, שם את רווחתן בראש מעייניו. חלק קשר טוב עם הוריו ואֶחיו.

אהבתו לספורט המשיכה ללוות אותו כל חייו. "אחיו גולן היה שוער מוכר בכדורגל והוא ליווה אותו כל אימת שיכול היה למשחקים" סיפרה ליהי אשתו.

לצד הקריירה הצבאית, חשוב היה לו להתפתח וללמוד והוא סיים לימודי תואר ראשון באוניברסיטה.

ב-19 בספטמבר 1996 היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, פונה לבית החולים שם נפטר מפצעיו.

רב-סמל מתקדם יגאל מלול נפל בעת מילוי תפקידו ביום ז' בתשרי תשנ"ז (19.9.1996). בן שלושים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעפולה. הותיר אחריו אישה, שתי בנות, הורים, שני אחים ואחות.

קארין בתו כתבה: "אני לא אוהבת ימי זיכרון. לא הולכת לטקסים כבר שנים, נמנעת מלפתוח טלוויזיה ובכללי לא צורכת תוכן של שכול. כמה קלישאתי וכמה מדויק יהיה לומר שאני לא צריכה ימי זיכרון כדי לזכור. אני נושאת עמי, בתוך קרביי ובנשמתי הרבה זיכרון שאי אפשר לשים במגירה ולפתוח רק יום אחד בשנה...

על אף שהוא נוכח בהם, האובדן מעולם לא הגדיר אותי או את חיי, ואני לא אוהבת ימי זיכרון דווקא בגלל שאני הייתי הילדה שאבא שלה נהרג בצבא וברגע אחד נכפה עליה מין טייטל מוזר - ילדה שכולה...

אז אבא, אני כבר לא כל כך ילדה, ועדיין, כמו אז, לא צריכה יום מיוחד שיזכיר לי אותך. אתה איתי מאז ולתמיד. בתוך הלב, הנשמה, בניואנסים שלי שהם בכלל שלך. אתה בי ואני בך. ולמרות שאני בכלל מעבר לים ואין פה שום טקס ואף אחד לא מבקש ממני לקרוא שיר עצוב או לשאת נאום או להדליק נר זיכרון על במה גבוהה עם רקע שחור וקהל, אני זוכרת אותך. זוכרת את המדים המגוהצים, את ריח האפטרשייב שלך בבוקר ואת איך הפנים המגולחות שלך הרגישו תחת הידיים שלי. זוכרת את החיילים שלך וכמה הם העריצו אותך וזוכרת כמה גאווה הרגשתי כשהייתי מסתובבת איתך בבסיס. היית תמיד גבוה מכולם ובשבילי היית הכי חזק והכי גיבור וככה אזכור אותך תמיד. זהו הסיפור שלי, זהו פוסט על רגע אחד שהוא חיים שלמים. פוסט געגוע. לאבא. לארץ ישראל. לבית".

יגאל מונצח בבית "יד לבנים" ובאנדרטה לזכר הנופלים במערכות ישראל בעפולה, באנדרטה לנופלי פיקוד העורף ברמלה ובאנדרטת חיל משאבי האנוש בגן הנופלים בבסיס תל השומר.